האם זה חוקי לדרוש להשתמש בלשון נקבה-רבים בעבודות אקדמיות קבוצתיות בהן יש רוב לנשים ?

 

שאלה:

 אני סטודנט באוניברסיטה ובכיתתי יש רוב מוחלט לנשים. קבוצת מרצות העלתה דרישה לפיה כל העבודות האקדמיות הנערכות בקבוצה בה יש רוב של נשים, תערכנה בלשון נקבה-רבים. האם זה חוקי ? האם ניתן לכפות עלי זאת ?

תשובה:

החוק מכוחו הוקמה האקדמיה ללשון עברית הינו חוק המוסד העליון ללשון העברית, תשי"ג-1953 (להלן: "חוק האקדמיה ללשון").

סעיף 1(א) לחוק האקדמיה ללשון קובע:

"מוקם בזה מוסד עליון למדע הלשון העברי; המוסד הוא אקדמיה ללשון ושמו ייקבע על ידיו."

סעיף 2 לחוק האקדמיה ללשון קובע:

"תפקיד המוסד הוא לכוון את התפתחות הלשון העברית על יסוד חקר הלשון לתקופותיה ולענפיה."

בהתאם לסעיף 9 לחוק האקדמיה ללשון:

"המוסד יפרסם לא פחות מפעמיים בשנה את החלטותיו בעניני הלשון העברית."

בהתאם לסעיף 10 לחוק האקדמיה ללשון:

"החלטות המוסד בעניני דקדוק, כתיב, מינוח, או תעתיק שנתפרסמו ברשומות על ידי שר החינוך והתרבות, יחולו על מוסדות החינוך והמדע, על הממשלה, מחלקותיה ומוסדותיה ועל הרשויות המקומיות."

באתר האקדמיה ללשון פורסמה תשובה לשאלה בעניין הנ"ל (בכתובת: http://hebrew-academy.huji.ac.il/sheelot_teshuvot/SugyotBeIvrit/Pages/04101002.aspx), אשר הגם שלא ברור אם פורסמה ברשומות – הרי שיש לראות בה משום החלטה שלא לשנות את גישת הלשון העברית בעניין, ומפאת חשיבותה אני מוצא לנכון לצטטה במלואה:

"איך פונים לקבוצה שרובה נשים?

בשנים האחרונות אנשים ונשים רבים מרגישים חוסר נוחות לפנות לקבוצה שרובה נשים בלשון זכר. עוד יש המנסים (ומנסות) להקפיד על שימוש שוויוני בלשון זכר ונקבה וכותבים או אומרים שתי צורות בכל פעם – בהשראת 'he or she"'באנגלית, אך מתעייפים עד מהרה (באנגלית יש מעט צורות כפולות שכאלה ואילו בעברית יש רבות). יש הנוקטות (והנוקטים) במכוון לשון נקבה בלי קשר למספר הנשים או הגברים שאליהם מתייחסים – מתוך מטרה ליצור "העדפה מתקנת".
אף זאת: בציבור מתהלכת שמועה ולפיה החליטה האקדמיה שבמקרים שיש רוב נשים יש לנקוט לשון נקבה. אבל זו אינה אלא שמועה, ואין לה על מה שתסמוך.
צורת הזכר בעברית משמשת לא רק לזכר. היא גם הצורה שאנחנו נוקטים כשאין לנו צורך להבחין במין – כלומר היא גם הצורה הסתמית, הלא-מסומנת. על כן צורת הזכר יפה גם לנקבות, מה שאין כן צורת הנקבה: זו מציינת רק נקבה ומוציאה את הזכר. זו דרכה של העברית.
אנחנו אומרים בלשון זכר 'גן ילדים' (גם אם יש בו רוב של ילדות), 'בית חולים' ועוד, אבל כאשר הכוונה לנשים בלבד נוקטים לשון נקבה, כגון 'בית יולדות'. במשפטים בעלי מבנה סתמי (דוגמת 'כאן בונים') ניאלץ לנקוט לשון זכר גם כאשר ברור שמדובר רק בנשים, כגון 'איך יולדים ללא כאב' (ולא 'איך יולדות ללא כאב').
יוער עוד זאת: המגמה המסתמנת בעברית לדורותיה היא ביטול צורות הנקבה מפני צורות הזכר, ולא להפך. בַּפּועל בזמן עבר יש במקרא רק שרידים לצורה בגוף שלישי רבות, ואילו הצורה העיקרית היא צורת הזכר: 'הלכו'. בזמן עתיד ובציווי כבר משלהי תקופת המקרא משתלטות הצורות 'ילכו', 'לכו' וכיו"ב לנקבות (גם בעברית של היום כמעט אין שימוש בצורות 'תלכנה', 'לכנה'). ובעברית המדוברת שלנו רבים אינם מקפידים לומר 'הן', 'אתן', 'כתבתן' וכיו"ב.
אם כן, נקיטת לשון זכר גם במקום שיש רוב נשים היא דרכה של העברית, ואין האקדמיה רואה עצמה רשאית לקבוע קביעה המנוגדת לדרך זו. אם דובר מן הדוברים רואה לנכון לנקוט דרך אחרת, יעשה זאת על דעתו."
(ההדגשות במקור – צ.פ.)

מן האמור לעיל עולה כי אין כל עילה לדרוש או לחייב סטודנטים לכתוב עבודות אקדמיות בלשון נקבה, באשר הגם שמרצה פלונית יכולה בפעולותיה הבלתי אקדמיות להשתמש בכל לשון שתבחר (גם אם היא לשון מוטעית לגישת האקדמיה) אך בפעולותיה האקדמיות מצופה כי תפעל לפי הנחיות האקדמיה ללשון, ובודאי שלא תכפה דעתה על הסטודנטים בעניין.

דרישה כזו הינה, לכאורה, שלא כדין ובניגוד להוראות סעיף 10 לחוק האקדמיה ללשון.

 


  • נגישות