האינתיפאדה המשפטית / צבי פפרברג, עו"ד

האם יש לחייב תובעים מן הרשות הפלסטינית בהפקדת ערובה להוצאות אזרחי ישראל הנתבעים על ידם נוכח העדר אפשרות ראלית לביצוע פסקי דין בשטחי הרשות הפלסטינית?

 בשנים האחרונות, ועם התגברות מעשי האלימות בין ישראל והרשות הפלסטינית בשנתיים האחרונות, צפה ועולה תופעה של הגשת תביעות מצד גורמים אזרחיים (חברות ויחידים) מן הרשות הפלסטינית, המגישים תובענות משפטיות מסוגים שונים, לערכאות ישראליות, תוך הסתתרות מאחורי מסך הברזל של הרשות הפלסטינית, בבחינת "אינתיפאדה משפטית"**.ובמה הדברים אמורים: כפי שנראה להלן, נוצר לכאורה, מצב אבסורדי בו כדאי לפלסטינים, לתבוע ישראלים בבתי משפט בישראל, גם אם מדובר בעילות תביעה דחוקות ותשתית ראייתית רעועה, שכן בניגוד לתובע ישראלי שעלול לחוב בהוצאות כבדות באם תדחה תביעתו ועלול למצוא עצמו סובל מהליכי הוצאה לפועל באם לא ישא בהוצאות שהושתו עליו, אין, לכאורה, בניהול התובענה מטעם תובע תושב הרשות הפלסטינית, כל סיכון עבורו, באשר גם אם תדחה התובענה ותחוייב בהוצאות, לא יוכל הנתבע הישראלי לגבות הוצאותיו, באם התובע מתגורר או מנהל עסקיו בשטחי הרשות הפלשתינית בהם לא ניתן לבצע כיום פסקי דין.

בקשה להפקדת ערובה:

1. כידוע תקנה 519(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמד – 1984 (להלן: תסדא) קובעת כדלקמן:

בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע.

2. בספרו של דר י. זוסמן: סדרי הדין האזרחי (מהדורה 7 – 1995), 900, מצויין כי תסדא 519 מתייחסת לרשימה בלתי סגורה של מקרים בהם יש מקום להטיל ערובה כמבוקש, כדלקמן: בעיקר משתמש בית המשפט בסמכותו (להטיל ערובה – צ.פ.) בשני מקרים: א. כאשר התובע מתגורר בחול, מחוץ לתחום השיפוט, והנתבע אם יזכה בהוצאות יתקשה משום כך לגבות את המגיע לו ואין בידי התובע להצביע על נכסים הנמצאים בארץ, שמהם יוכל הנתבע להפרעב..3. נשאלת כמובן השאלה האם אין לראות בתובע אזרח הרשות הפלסטינית משום מי שאינו בגדר מתגורר בחול, מתוך כמו כן עולה השאלה האם ניתן לקבוע כי על הרשות הפלסטינית לאכוף פסקי דין הנתנים בישראל ?4. מבלי להכנס להיבטים הפוליטיים של סוגיית סיווג הרשות הפלסטינית, הרי שאין יסוד לטענה (המשפטית) כאילו שטחי הרשות הפלסטינית אינם בגדר חול (במובן של שטח הנמצא מחוץ לשיפוטם הטריטוריאלי של בתי המשפט של מדינת ישראל) – וזאת נוכח קביעות מפורשות בעניין, עי ערכאות שונות שנזקקו לשאלה.וראה לעניין זה:– דבע נה/ 3-94, 3-127 אלרחמן ואח – רבינטקס בעמ, פדע כח (1) 221 (להלן: פסד אלרחמן), 222:בית הדין האזורי היה מודע לפסיקתו של בית-דין זה, ונימק החלטתו כדלקמן: ואולם מאז נקבעו הלכות אלה קרה דבר בארץ ולא ניתן להתעלם ממנו. אזור יריחו נקבע כאזור אוטונומיה ולפיכך יהא זה ודאי קשה, אם לא בלתי אפשרי, (גם אם נקבעו או ייקבעו מנגנונים לכך בעתיד) לנסות ולגבות הוצאות שנקבעו בפסק-דין של בית משפט בישראל בתוך אזור האוטונומיה. (ההדגשות שלי – צ.פ.)

– קביעה מפורשת בדבר היות שטחי A של הרשות הפלסטינית משום חוץ-לארץ, במובן של היותם מחוץ לתחום השיפוט הטריטוריאלי של בתי המשפט בישראל, ראה פסד אלרחמן, 223:

בית הדין האזורי היה ער לפסיקה בעניין הפקדת ערובה, ואף ציטט ממנה, והגיע למסקנתו שאותה פסיקה אינה ישימה במקרה זה, באומרו:

א. אחד הנימוקים שלא לחייב את המתגוררים בשטחים (איזור עזה ויוש) (הכוונה לאיזורים שהיו בשליטת ישראל טרם הסכמי אוסלו – צ.פ.) בהפקדת ערובה לכיסוי הוצאות הוא כי אותו שטח ניתן, בסופו של דבר, לשליטה של מדינת ישראל, באמצעות המינהל האזרחי. משכך, גם הליכי הוצלפ נתונים לשליטה עקיפה של המדינה. לא יעלה על הדעת כי המינהל האזרחי תחליט (כך במקור) שלא לבצע פסקי-דין שיצאו מתחת ידם של בתי המשפט בישראל, וכי סירוב זה לא יהיה נתון לביקורת של רשויות המדינה. ואולם, לאחר העברת השליטה על השטח של יריחו, מקום מגוריהם של המשיבים, לידי הרשות הפלשתינאית, אין כל פיקוח של רשויות המדינה על עצם ביצוע פסק-דין להוצאות על-ידי הרשות הפלשתינאית.

ב. גם אם נכון הוא כי בנספח המשפטי של הסכם עזה-יריחו קיימות הוראות באשר לעזרה משפטית בין הרשויות ועזרה הדדית בביצוע פסקי-דין, אין המצב שונה במהותו מהמצב הנהוג בין מדינות שונות. אין אותו פרוטוקול משפטי בבחינת אמנה בין הרשות הפלשתינאית לבין מדינת ישראל בנוגע לאי-הטלת ערובה לכיסוי הוצאות על אזרחי רשות אחת על-ידי הרשות השנייה.
ג. המצב בנוגע לתושבי יריחו  (מי שהיו כפופים בזמנו להסכם שכונה עזה ויריחו – תחילה, תושבי הרשות הפלסטינית, דהיום – צ.פ.) איננו שונה במהותו מהמצב השורר בנוגע לתושבי חוץ בישראל, והוא שונה במהותו מהמצב הקיים לגבי תושבי השטחים (שבשליטה ישראלית מלאה – צ.פ.), כפי שצויין לעיל. (ההדגשות שלי – צ.פ.)

5. יצויין כי עתירה נגד החלטות כאמור לעיל, נדחתה עי בית המשפט העליון, בבגצ 2134/97 עבדאללה סלים נ בית הדין הארצי לעבודה [לא פורסם], תקדין-עליון 98 (2) 302; אתר בתי המשפט:  http://www.court.gov.il (פסק דין מיום 9/4/1998).

6. לעניין הקושי הכבד, בלשון המעטה (בפועל – חוסר יכולת מוחלטת) לאכיפת פסקי דין, לרבות החלטות בדבר הטלת הוצאות בשטחי הרשות הפלסטינית, יפה חוות הדעת שהוגשה מטעם היועץ המשפטי לממשלה בפסד אלרחמן, כדלקמן:
היועץ המשפטי לממשלה החליט להתייצב ולטעון בדבע נה/ 3-94, שעניינו, כאמור דומה להליך ב-דבע נה/ 3-127. בטיעון מטעמו הובעה תמיכה בגישה על-פיה מן הדין לחייב בהפקדת ערובה עובד שהוא תושב האוטונומיה.

וכך כותבת באת-כוח היועץ המשפטי לממשלה, בין היתר:

11. בהחלטה נשוא הערעור הנדון, סבר בית הדין האזורי, כי ההלכה האמורה, אשר עדיין עומדת בעינה ביחס לתושבי איוש, אינה נכונה כיום לגבי תושבי עזה ויריחו. אל תושבים אלה יש להתייחס, לדברי בית הדין, כאל תושבי חוץ. דעתו של היועץ המשפטי לממשלה בעניין זה היא כדעת בית הדין האזורי.

12. אמנם, בסעיף A)(4)4)  לנספח 3 להסכם עזה ויריחו נקבע כי כל צד יפעל לביצוע פסקי-דין שניתנו על-ידי ערכאות שיפוטיות של הצד השני, בכפוף לכך שהן ניתנו בסמכות ושאין ביצוען עומד בניגוד לתקנת הציבור. אולם, עד היום, טרם נאות הצד הפלסטיני ליישם הוראה זו בהסכם עזה ויריחו, ואף בהמצאת מסמכים מישראל לשטחי יריחו נוצרו קשיים לא מעטים. בנוסף לכך, אף אם יושמו הוראות ההסכם במלואן, אכיפה של פסק דין להוצאות שניתן בישראל, בשטחי עזה ויריחו, לא תהא כאכיפתו של הפסק בישראל.

7. לא זו אף זו. ההלכה שנקבעה מלפני בית הדין הארצי לעבודה (היא הערכאה אשר למרבה הצער נזקקה יותר מכל לתובענות עובדים תושבי הרשות הפלסטינית נגד מעבידיהם הישראלים), קבעה באופן מפורש, כי ניתן וראוי לחייב תובע המתגורר בשטחי הרשות הפלסטינית בהפקדת ערובה להוצאות התובע, בדבע נה / 3-218 עלי איוב אל הדיה נ שרפן דוד בעמ, פדע כט (1) 391 – להלן: פסד הדיה), 394:

באת-כוח היועץ המשפטי היתה ערה להוראות שבתקנות לביצוע אמנת האג (הפרוצדורה האזרחית), התשיד – 1954 ובתקנות לביצוע אמנת האג 1954 (סדרי הדין האזרחי), התשכט – 1968. התקנות הנל, אשר הותקנו לביצוע האמנות בעקבות הצטרפותה של ישראל אליהן, פוטרות את אזרחי המדינות שהצטרפו לאמנות ואף מתגוררים באחת המדינות – בין במדינה שאזרחיה הם ובין במדינה אחרת שהיא צד לאמנה – ממתן ערובה להוצאות. אשר על כן, נקבעו הליכים המאפשרים ביצוע פסק-דין המחייב את התובע בתשלום הוצאות משפט בכל אתר ואתר.
הרשות הפלסטינית אינה צד לאמנות.
באת-כוח היועץ המשפטי לממשלה ציינה כי בנספח המשפטי להסכם עזה ויריחו לא קיימת הוראה המונעת חיוב תושב עזה ויריחו המגיש תביעה בבית משפט בישראל, בתשלום ערובה להוצאות הנתבע. לפיכך, דרישה לערובה כזו אינה עומדת בסתירה להוראות ההסכם.
מוסיפה באת-כוח היועץ המשפטי כי עד היום אין הצד הפלסטיני מיישם את הוראות הסכם קהיר ובנוסף לכך, אף אם ייושמו הוראות ההסכם במלואן, אכיפה של פסק-דין להוצאות שניתן בישראל, בשטחי עזה ויריחו, לא תהא כאכיפתו של הפסק בישראל.
לסיכום – עמדתה של באת-כוח היועץ המשפטי היא כי מן הראוי להתייחס אל תובעים תושבי עזה ויריחו כאל תושבי חוץ ולחייבם במתן ערובה להוצאות הנתבע.
למעלה מהצריך לענייננו נוסיף כי דברים אלו יפים כיום אף לגבי אזורים נוספים שהועברו לשליטתה של הרשות הפלסטינית …
… בית המשפט יחייב תובע במתן ערובה, בין היתר, כאשר:
התובע מתגורר בחוץ לארץ, מחוץ לתחום השיפוט, והנתבע, אם יזכה בהוצאות, יתקשה משום כך לגבות את המגיע לו, ואין בידי התובע להצביע על נכסים הנמצאים בארץ, שמהם יוכל הנתבע להיפרע (י זוסמן [2], סדרי הדין האזרחי, עמ' 900).

לדעתנו יש לנקוט אמת מידה זהה לגבי מי שמתגורר בשטחי האוטונומיה.
לאור האמור, ניתן וראוי לחייב תובע שאינו תושב ישראל ואשר כללי אמנות האג אינם חלים לגביו, במתן ערובה לכיסוי הוצאותיו של הנתבע; בית הדין, בדונו בבקשה כאמור, יביא כמובן בחשבון את המיוחד שבמשפט העבודה.
(שיקול שאינו קיים בעניננו – צ.פ.)

8. לא למותר לציין כי המצב אליו התייחסה ההלכה הנל, רק החמיר בשנתיים שעברו מאז פרוץ ארועי האלימות המכונים אינתיפדאת אל-אקצע, שעלו כדי ניתוק דה-פאקטו של הקשרים הכלכליים והמשפטיים בין הרשות הפלסטינית לבין מדינת ישראל.
וראה לעניין זה:

– דר גיא בכור: אכיפת פסקי דין ברשות הפלשטינית: האם זה אפשרי ?, עורך הדין – בטאון לשכת עורכי הדין בישראל (גליון מס 16), 50:

חוסר מוחלט של יכולת אכיפת פסקי דין ישראליים בשטחי הרשות הביא לכך שמאות מליוני שקלים אינם ניתנים לגביה … הסיבה היא שהרשות הפלשתינית מסרבת בעקשנות לאכוף פסקי דין ישראליים למרות מחוייבותה הברורה לעשות כן …
 …מאז ההסכם עם הפלשתינים אין עוד סמכות חוקית לפקיד הוצאה לפועל בישראל לבצע פעולות עיקול ואכיפה בשטחים …
 …לשכות ההוצאה לפועל אשר הוקמו על ידי הרשות אינן מוכנות לפתוח תיקי הוצאה לפועל כנגד חייבים אם הנושה הינו ישראלי…

9. יצויין כי גם בפסיקה בעניינים דומים אין כדי לסתור את ההלכה כפי שעלתה כאמור לעיל, באשר:
9.1.    בפסק הדין בתיק ע"ע 1064/00 קיניאש נ אוליצקי בעמ [לא פורסם], תקדין-אר (2000) 181, התקבלה טענת המערערים (עובדים תושבי קניה) כי יש לאבחן בין תובע תושב שטחי הרשות הפלסטינית, לבין הנסיבות המיוחדות בעניינם של עובדים זרים-מהגרים, כדלקמן:

יש לאבחן בין פסיקת בית הדין לעבודה הנוגעת לתקנה 519 ושבמוקדה פועלים מהשטחים, ובין נסיבות ההעסקה של פועלים זרים בארץ… (שם, סעיף 6(ב)).

9.2.    הנימוק לאבחנה הנל, הינה בין השאר מכוח אמנה 97 בדבר עובדים-מהגרים (מתוקנת 1949), כתבי אמנה 119 (1949), 37 – שנחתמה בין ישראל לקניה ואוסרת על חיוב בערובה כנל – ואולם בעניין הרשות הפלסטינית, לא חלה אמנה זו ואף אמנת האג דנן אינה חלה, כפי שנקבע בפסד הדיה הנל – מכאן נראה שאין להקיש מפסק הדין בעניין קיניאש הנל לענייננו. וכי ההלכה לעניין חיוב תובע תושב הרשות הפלסטינית ממשיכה להיות פסד הדיה הנל (ראה סעיף 10 סיפא לפסד הנל).

9.3.    פסיקה סותרת לכאורה לעניין עלתה בפסק הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב הש דוד חשין) בתיק בשא 2230/99 (י-ם) בר נ סביח, [לא פורסם], תקדין-מח 99 (2) 2381 (להלן: פסד סביח), ואולם נראה כי אין עובדות פסד סביח הנל דומות לענייננו, כדלקמן:

9.3.1. התובע בפסד סביח, הצהיר כי מתגורר באיזור המצוי בשליטה ישראלית מלאה (ראה סעיף 4 לפסד סביח), וממילא חלים עליו הכללים, כפי שהיו קודם להקמת הרשות הפלסטינית – בשונה מן המקרה אליו מתייחס מאמר זה, קרי תובע שכתובתו בשטחי A של הרשות הפלסטינית (כך שחלים עליו כללי פסד הדיה).

9.3.2. בפסד סביח נקבע כי חוסר יכולת כלכלית של התובע מפחיתה ממשקל שיש ליתן לטענת אי היותו תושב חוץ.
 9.3.3. לא צורפה לבקשה בפסד סביח תצהיר להוכחת תושבות החוץ של התובע, ובית המשפט שם אף קבע, כדלקמן:

הוא (התובע בעניינו נתבקשה הערובה – צ.פ.)  מרבה להכנס ולצאת מישראל, על כל המשתמע מכך לעניין יכולתם של המבקשים לנקוט נגדו הליכים בישראל במידת הצורך (פסד סביח, סעיף 6)

למותר לציין כי במצב הקיים היום, של סגרים כמעט רצופים על שטחי הרשות הפלסטינית – נראה כי קטן לאין שיעור משקלו של נימוק היכולת להכנס ולצאת מישראל ללא הגבלה.

10.   לסיכום, נראה כי מקום שתובע תושב הרשות הפלסטינית, לא מוצא לנכון לציין ולו נכס אחד, ו/או ערובה מסוג כלשהו ממנה ניתן יהיה להפרע מקום שיפסקו הוצאות כנגדו  – הרי שיתכן שאין מנוס מן המסקנה כי קיימת סכנה של נסיון להסתתר מאחורי מסך הברזל של הרשות הפלשתינית מתוך הנחה כאמור לעיל, כי אין בניהול התובענה מטעם התובע תושב הרשות כל סיכון עבורו, באשר גם אם תדחה התובענה ותחוייב בהוצאות, לא יוכל הנתבע נישראלי לגבות הוצאות, באם יפסקו לטובתו, כיוון שהתובעמתגורר בשטחי הרשות הפלשתינית בהם לא ניתן, כאמור, לבצע כיום פסקי דין.

11. יפה יעשו בתי המשפט באם יקפידו, בנסיבות המתאימות ובמקרים הראויים, לאתר את אותן תובענות הנגועות לכאורה בניצול לרעה של המצב המשפטי שתואר לעיל כמסך הברזל – ויחייבו תובעים תושבי הרשות הפלסטינית בהפקדת ערובה להוצאות הנתבעים הישראלים.

12. לסיום, יש להפנות קריאה למחוקק ולמתקין התקנות, למצוא פתרון לבעיה שתוארה לעיל, הגם שברור כי הדבר כרוך גם בהגדרת הרשות הפסטינית כחוץ לארץ – הגדרה אשר יש לה השלכות כבדות מבחינות פוליטיות ומדיניות***.

*הכותב הינו עורך דין בפפרברג ושות' – משרד עורכי דין, מתמחה במשפט מסחרי-אזרחי

** הדיבור "אינתיפאדה משפטית" אשר הועלה לראשונה במאמר זה זכה לאחר פרסום מאמר זה לאיזכור והכרה, באותו הקשר הנזכר לעיל, אף ע"י בית המשפט, בפסק דינה של כב' הש' חנה ינון מבית משפט השלום בתל אביב-יפו, מיום 8/9/04, בתיק ת.א. (ת"א) 105275/00 חברת אלאחמדיה לייצור מוצרי פלסטיק בע"מ נ' אי.אף. אביזרי אינסטלציה בע"מ [פדאור (לא פורסם) 04 (19) 765].

על חומרת התופעה, ראה כתבתה של יפעת ארליך "חובות אבודים" שהתפרסמה במוסף "דיוקן" (מקור ראשון) ביום 27/2/2009 – לחץ כאן לעיון בכתבה (PDF)

***ביום 30/6/08 ניתנה החלטת כב' הש' נועם סולברג מבית המשפט המחוזי בירושלים, בתיק בש"א (מחוזי י-ם) 2572/08 ת.א. 2101/08 טארק מחמוד עבאס נ' רשות השידור, [טרם פורסם – מאגר נבו] לפיה חוייבו בניו של יו"ר הרשות הפסטינית, כתובעים, בהפקדת ערובה בסך 80,000 ש"ח כערובה להוצאות הנתבעים בנימוקים הדומים לאמור במאמר דלעיל.


  • נגישות