שיקול דעת בחזרה מאישום / צבי פפרברג, עו"ד

משפטו של אדם נפתח בהגשת כתב אישום כנגדו ותשובתו לכתב האישום.

מבלי להתייחס לעובדות המקרה שבנדון, ובהנחה שהנאשם לא הודה הרי שחזרת המאשימה (המדינה ע"י היועץ המשפטי לממשלה ונציגיו) מאישום, נתונה לשליטתו הבלעדית של הקטיגור, ואין היא כפופה לפיקוחו של בית המשפט בפניו אמור להתנהל המשפט, שכן מדובר בסמכות מינהלית במהותה שהפיקוח עליה, ככל סמכות מינהלית הינה בפני בג"צ.

משחזרה בה המאשימה מן האישום, אין שיקול דעת לבית המשפט אליו הוגש כתב האישום להמשיך ולדון באישום, ובית המשפט יבטל את כתב האישום או יזכה את הנאשם (אם זה לא הודה קודם לכן).

בדומה להחלטה האם להעמיד אדם למשפט, שוקלת המדינה שני שיקולים עקריים: האחד "חיובי": האם יש די הראיות לאישום, והשני.תנאי "שלילי" האם אין בקיום המשפט הפלילי עניין לציבור (שהינה הכרעה ערכית באשר לתועלת שתצמח מקיום המסגרת החברתית על-ידי העמדה לדין לעומת הנזק שייגרם למסגרת זו על-ידי אי-העמדה לדין ולתועלת שתצמח לה באי-העמדה לדין).

חזרה מאישום כמוהה כעיון מחודש בהחלטה קודמת של רשות מינהלית, שעשויה להיות מוצדקת מקום שחל שינוי בנתונים ששימשו יסוד להחלטה הראשונה להעמיד לדין, אך גם משקילה מחודשת של אותם נתונים.

בכל מקרה חייבים נציגי המדינה לקבל החלטתם בהגינות, תוך שקילת כל השיקולים הרלוונטיים בלבד, באופן סביר, ללא משוא פנים, ללא שיקולים זרים ובכפוף לכללי צדק טבעי

ככל שהחלטה נופלת במתחם הסבירות ואינה נגועה בפגמים יסודיים, עיוות מהותי או טעות בולטת וקיצונית – לא יטה בג"צ להתערב בה ולא יעמיד שיקול דעתו במקום שיקול דעת היועמ"ש ולכן התערבות שכזו הינה נדירה.

* הכותב הינו שותף במשרד עורכי דין ברנר ושות'

 


  • נגישות